עצמאות תשע”ו

 חוט סמוי קושר בין חג החירות לחג העצמאות, בין הגדה של פסח לבין מגילת העצמאות. ההגדה המבקשת להנחיל מדור לדור את הזיכרון ההיסטורי של היציאה לחירות עושה זאת בשני דרכים המשתמשים באותו ביטוי עצמו: “בכל דור ודור”. מצד אחד, “והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם”. ומצד שני: “בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. תהום פעורה בין שתי אמירות אלו. הראשונה יוצאת מתחושה פאסיבית, קורבנית, של יהודים נרדפים בגלות המצפים לחסדי שמים כדי להינצל ולשרוד. השניה היא אמירה המחייבת אדם ליטול אחריות על מעשיו ועל גורלו מתוך התבוננות וחשבון-נפש, והיא אוניברסאלית, כלל-אנושית. חייב אדם, כל אדם, לאו דווקא יהודי, לראות עצמו כאילו הוא ניצל משיעבוד. לפנינו שני מודלים המשתמשים בזיכרון ההיסטורי כדי להפיק ממנו מסקנות מנוגדות. מסקנה אחת החלה לרוב במצב הקיומי הגלותי מותירה יהודים בעמדת הפאסיביות שלהם המצפה לחסדי שמים, ומסקנה אחרת הבאה לכלל מימוש בשעה של חירות ועצמאות מחייבת אותם ביוזמה ונטילת אחריות על עצמם. האני מאמין שבהכרזת העצמאות הוא שמאותו זיכרון היסטורי של פרעות ודמים של גלות ושל שואה, אין מנוס מן המסקנה שיש להשתחרר מהתפיסה הקורבנית שאפיינה אותנו בגלות ושיש לצאת מן העמדה הסבילה הפאסיבית שבה אחרים קובעים את גורלנו.  משעה שאנו זוכים בעצמאות עלינו להעמיד עצמנו למשפט מתמיד ולביקורת רצופה אם אנו עומדים בסטנדרטים המוסריים הגבוהים הנתבעים ממי שמאס בשלטון הגויים ונטל אחריות על גורלו ועל מעשיו. ובין היתר: התודעה בה אנו מחוייבים בכל דור ודור כאילו אנו יצאנו ממצרים מחייבת שמירה על הפסוק “ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים”, וכפירושו של רבי חיים בן עטר בעל “אור החיים” על התורה: כיוון שאנו היינו גרים אל לנו להתנשא על הגר: “…נשמות ישראל עצמם היו טבועים בקליפה (ביטוי קבלי המציין את כוחות הרוע והפסולת הרוחנית), ואם כן יהיה גר זה כאחד מכם באין הבדל…”. כידוע גר בתורה הוא מי שגר אתנו, והאבחנה בין גר-תושב לגר-צדק נוצרה מאוחר יותר. אנו חוטאים כלפי מי שמתגוררים אתנו אם אנו מגלים כלפיהם התנשאות בלתי מוצדקת, כי אין אנו במעלה גבוהה מהם. הכרזת העצמאות המבקשת להגשים את חזון הדורות לגאולת ישראל (כלשון ההכרזה), מחייבת שנהיה עם העומד ברשות עצמו הפועל לפי עקרונות דמוקרטיים המקיימים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחי המדינה בלי הבדל  דת, גזע ומין. אלו הם שני פניה של ההכרזה, מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית,  שני צדדים  המופיעים כשלובי-זרוע וחבוקים יחד מבלי הפרד.

 

אך בימינו מבקשים רבים ללבות את המתח בין שני ערכי-יסוד אלה שמאוחר יותר נקבעו  כמורי-דרך בחוקי היסוד. מי שלא מבין את חיוניות השילוב הזה בין ישראל כמדינה יהודית וכמדינה דמוקרטית, או שמחפש להפיק הון פוליטי מליבוי המתח ביניהם , יכול לנסות ולחלץ מן המקורות העשירים שלנו אסמכתאות לסתירות ולניגודים בין שני הערכים הללו. אבל חובה להדגיש: ההחלטה על הקמת המדינה שלה היו שותפים יהודים דתיים ולא-דתיים, לא הייתה החלטה מדינית בלבד. היא הייתה החלטה על שינוי ערכים גמור היוצקת במושגי העבר תוכן חדש. בניגוד לעמדה החרדית, ביקשה הציונות הדתית להיענות לאתגרי הזמן, להיפתח לעולם המודרני, ולהיות שותפה מלאה בחזרה של העם היהודי להיסטוריה כעם העומד בפני עצמו. בל נשכח את “המרד הקדוש” שצעירי המזרחי ביקשו לחולל ובראשם שמואל חיים לנדוי (שעל שמו קרויה קרית שמואל בחיפה), אותו מרד כלפי המבנה הגלותי הרקוב והמזויף אותו ביקשו, בשמה של תורה, לשנות מן היסוד, לטובת ערכים של שיוויון וצדק חברתי. והרי ערכים אלה הם מנשמת אפה של הדמוקרטיה. מי שאיננו רוצה להתעלם מן התמורות במחשבה והעשיה הדתית המודרנית, מוזמן, למשל, לעיין בדבריו של הרב חיים הירשנזון בעל שו”ת “מלכי בקודש”, לפיהם הדמוקרטיה היא בעת הזאת תשתית ההתארגנות הפוליטית הראויה והצודקת לפי התורה עצמה.

אבל למרבה הצער, חל אצלנו כירסום עמוק במחוייבות היהודית והדמוקרטית לאותם ערכים יסודיים שבלעדיהם מרחפת סכנה על המשך קיומה של מדינתנו כמדינה עצמאית השוכנת בכבוד בין יתר המדינות בנות התרבות. וחובה עלינו להתריע על כך דווקא בחג אותו אנו חוגגים לעצמאותנו. גלי השנאה לזר, לנכרי, לחלש ולשונה אותם מבקשים רבים להגדיל ולהאדיר, סופם שיטביעו אותנו כולנו. האם היינו מעלים פעם על הדעת שצעירים יהודים ישרפו בית על יושביו כמעשה שנאה אכזרי? האם היינו מעלים פעם על הדעת שיחטפו כמעשה נקמה, ילד ערבי וישרפו אותו חיים? האם היינו מעלים על הדעת שחבר-כנסת יעז לומר שיש לעלות על בית המשפט העליון בדחפור ולעקור אותו מן היסוד רק מפני שפסיקתו של בית המשפט לא נשאה חן בעיניו? כן, העם עם הגולן, יש תהליכים מסוכנים בחברה הישראלית המעוררים חלחלה. וחובה עלינו לעמוד בפרץ לפני שיהיה מאוחר מדי.

האם כה מהר שכחנו את אשר עוללו לנו הגויים עד שאנו פועלים כמוהם כלפי אחרים? דוגמא קטנה מתוך מאמרו של זאב ז’בוטינסקי “בחירות מקומיות בוארשה” משנת 1921 אשר מביא כרוז בחירות שהופץ על ידי הפולנים בורשה: “בני עמנו! ראו נא את הנעשה לפני הקלפיות: היהודים הולכים אל הקלפיות בהמוניהם, והפולנים מפוזרים…אם תצביעו בעד רשימת הפרוגרסיסטים-כביכול תהא וארשה מיוצגת על ידי צירים יהודים. פולנים! וארשה בסכנה! הושיעו לבירת פולניה!”, ובכרוז אחר: “אם יקרו  לכם המולדת וכבודה, אל תניחו לרשימה היהודית לנצח”.

 יש המסרבים להתנצל ולהצטדק. אבל עצמאות אמיתית יודעת להבחין בין הטענות וההצדקות המושמעות כלפי חוץ לבין החובה לחשבון-נפש רציני ולביקורת עצמית נוקבת. לעטות שריון על עצמך ולהופיע בגישה צדקנית הדופקת על חטא רק על החזה של הזולת, אינה גישה יהודית, אינה גישה דמוקרטית, ואינה גישה של עצמאות ובגרות.

אומרת המשוררת ויסלבה שימבורסקה בשיר בתרגומו של רפי וייכרט - “בשבח הגינוי העצמי”. 

לאיה אין במה להאשים את עצמה

פקפוקים זרים לדידו של הפנתר השחור

דג הפירנהה איננו מטיל ספק בצדקת מעשיו

האפעה משבח את עצמו בלא הסתייגות

לא קיים תן בעל בקרת עצמית

הארבה, התנין, השערונית וזבוב-הסוסים

חיים את חייהם ושמחים בהם

לבו של לויתן האורקה שוקל מאה קילו

אך מבחינה אחרת הוא קל

אין דבר חייתי

ממצפון נקי

על הכוכב השלישי במערכת השמש

מדינת ישראל זכתה להישגים אדירים במדע בתרבות בספרות ובטכנולוגיה, אך מעל לכול היא הגשימה את החלום להיות עם חופשי בארצנו. הבה נתלכד כאיש אחד כדי להדוף את הסכנות האורבות לנו, וכדי שנוכל להמשיך במלאכת הבנין והיצירה.